אז ארגנטינה זכתה במונדיאל.
ואתה אכן קצת שמח. אפילו הרבה שמח. אפילו מתרגש. וקצת מקנא.
כי אתה גם כמוהם, כולנו כמוהם, כמו מסי, כמו ארגנטינה.
היינו רוצים לחשוב שהסיפור שלהם הוא אולי קצת הסיפור שלנו.
כמו מסי, התחלנו קטנים. הרבה יותר קטנים מהשאר. גם המשכנו קטנים. אבל ידענו תמיד מה אנחנו שווים.
כמו מסי, נהיינו אנשים של מעשים, לא של דיבורים. כי זה מה שבאמת משנה בסוף.
כמו מסי (לכו צפו בכל ראיון איתו ב-15 השנים האחרונות) גם אנחנו מתקשים לפעמים לבטא את תחושות הלב, מסיטים את המבט והחיוך המבויש. אבל כמו בראיון אחרי המשחק עם הולנד, כשמקניטים אותנו לא נישאר חייבים.
כמו מסי, אנחנו שילוב של אז והיום, של התפתחות ולמידה והכרה בחולשות שלנו, של הערכה והשראה אינסופית ממה שהיה לפנינו, מתוך הכרה והבנה שבכולנו טמון גם קצת מראדונה, רחמנא לצלן.
כמו ארגנטינה "נולדנו לסבול" (בחלק מהזמן), הדרך שלנו לאורך השנים היוותה ותהווה מקור לביקורת מצד בעלי עניין ומלעיזים אחרים, ינסו להקטין אותנו, להפעיל עלינו מניפולציות, לערער אותנו, ינצלו את החולשות שלנו, ינסו לקחת את מה ששלנו.
לפעמים גם ניפול לזה, נפנה את הגב. נעזוב את הנבחרת בטריקת דלת, ונחזור כי האהבה והדאגה לבית גדולה מהכל.
כמו ארגנטינה, אנחנו מתאחדים ומתעלים כשאנחנו עם הגב לקיר.
כמו ארגנטינה, אנחנו מגדלים את הילדים שלנו בידיעה שאנחנו הכי טובים בעולם. גם אם 30 שנה לא השגנו תארים משמעותיים..
ואולי בגלל כל הדברים האלה רצינו כל כך שארגנטינה תזכה, שמסי יניף את הגביע,
רצינו קצת סדר בעולם שהפך מטורף.
רצינו נורמליות.
רצינו צדק.
עכשיו תורנו.
אז ארגנטינה זכתה במונדיאל, ראינו את זה ביחד בפאב.
למשחק הפתיחה הזמנו את הילדים, רצינו להעניק להם חוויה משותפת, כזו שיוצרת כבר בגיל צעיר את הידיעה שאתה חלק ממשהו גדול. כזו שהם לא ישכחו. והו, כמה שהתרגשנו לראות אותם. מהילד שלא התעניין מעולם ועד זה עם החולצה של ברצלונה והגרביים התואמות- כולם הבינו את גודל האירוע. תשאלו את צוות הכוורת על מה שהלך שם בגמר.
במהלך המונדיאל הגיעו הרבה אנשים- זה שפעם ראשונה בפאב, זה שלא ראה משחק כבר שנים וזה שבא רק לשתות בירה במרפסת. איתם היה ההוא עם הכסא הקבוע, ההוא שמנתח מקצועית כל מהלך, ההוא שזוכר כל גמר שהיה ומי הבקיע. והיה עוד אחד, מיוחד, שמחכה מגיל 6 שארגנטינה שלו תחזור להיות מה שסיפרו לו. שנים של אכזבות לא גרמו לו לאבד תקווה. שנים של הכנה נפשית לכל משחק, נופל וקם ושוב נופל, הפסד בפתיחה והחלום שוב מתרחק, ואם זה לא קורה עכשיו זה לא יקרה כבר לעולם, ומה הוא אמור להגיד לילדים שלו ולעצמו, לאדם שהפך להיות- איש משפחה בקצה הכי רחוק של השכונה הכי רחוקה בקיבוץ הכי רחוק בעולם, אבל הלב בסוף מערב, ועוד קצת דרומה.
גוסטבו היקר, שנגד כל התחזיות והתרחישים גם הצליח כמו ארגנטינאי טוב לזכות בהימורים רק כשהפנדל האחרון עבר את קו השער של השוער הצרפתי- רצינו לומר לך תודה.
בזמן שארגנטינאים אחרים העדיפו לחסוך מאתנו את הטלפון למד"א ונשארו לצפות בבית (באהבה, מבינים אתכם) בחרת להגיע לפאב, משחק אחרי משחק, ולחלוק עם הסביבה את הרגע הפרטי והאישי הזה, כי אתה מבין את המקום הזה ואת המהות האמיתית של חיי קהילה- החוויות המשמעותיות הן אלו שעוברים ביחד עם אנשים קרובים, עם שותפים.
גרמת לנו (לרבות כותב שורות אלו והיעדר חיבתו המופגנת לארגנטינה) להתרגש איתך, ואין אחד שנשאר אדיש באותו רגע של הפנדל האחרון. וגם גרמת לנו להבין שבכל אחד מאיתנו, מחפשי הריגושים, אוהבי המשחק, מסתתר עמוק עמוק- אוהד ארגנטינה.
ועוד דבר אחרון,
פנים חדשות, מרעננות יותר, נצפו בחודש הזה מאחורי הבר. וחוץ מזה שהיא מכינה פופקורן יותר טעים, בלעדיה פשוט לא היה מונדיאל בפאב.
אור ונדט (או ונט, שאדיר כבר יחליט), האכפתניקית התורנית של הקסבה, עם התובנות של החיים בחוץ לצד החיבור השורשי והעמוק למקום ולאנשים, משהו טוב קורה כאן.
גדל פה דור מדהים ומיוחד ובוגר של צעירים שבאים ולפני כל דבר אחר מסתכלים על הקיבוץ, על הבית ומחפשים להיות חלק, לעזור איפה שצריך. אם זוהי דמות הבוגר שלנו – זכינו.
בואי נודה, היית המנהלת של הפאב בחודש הזה, ותפקידי בעיקר היה לא להפריע.
לא זוכר אם דיברנו על זה אבל נראה לי שהבנת שהצטרפת רשמית לצוות הפאבלו, והאירוע הבא כבר בפתח.
זה הסיכום שלי את תקופת המונדיאל,
יצא ארוך, אבל חכו למונדיאל 2030 בדרום אמריקה שאורוגוואי תיקח, תנצח את ארגנטינה בגמר ואני אתנער מכל הטקסט הזה.
מקווים שנהניתם, ותבואו יותר.
פאב חוקוק – המקום הכי שלנו.
כתב: יאיר קופלמן, מנהל פאבלו