13/10/2022
שירים ששרנו בחוקוק-קטעי קריאה
ערב טוב וחג שמח!
חוקוק שלנו בת
77. מה נאמר ומה נדבר, למרות גילה המתקדם היא נראית לגמרי לא רע, ונדמה שהיא נעשית
צעירה משנה לשנה. הלוואי על כולנו!
הערב התכנסנו כדי
לשיר שירים- כאלה שחוברו לכבוד חוקוק וכאלה ששרנו בחוקוק- בהזדמנויות שונות.
אך לפני שנתחיל,
אנו רוצים לקבל במחיאות כפיים אוהבות את טמירה גלפז. על תרומתה של טמירה לתרבות
בכלל ולחינוך המוסיקלי בפרט נרחיב בהמשך.
ב-1980 טמירה
וחיים גלפז הגיעו עם בנותיהן נעמה ורננה
לחוקוק. טמירה באה כמורה למוסיקה ואילו חיים שימש כשופט שלום בצפת ואח"כ
כנשיא בית משפט השלום של מחוז צפון בנצרת.
המיוחד היה האופן
הטבעי והמופלא שבו השתלבו בחיי המשק, הם ובנותיהם, ללא גינונים ומתוך תחושה של
שותפות אמיתית. הערב, טמירה נאותה ברצון להצטרף לחגיגה שלנו וללוות כמו פעם את
השירה. תודה מקרב לב!
שירי
פלמ"ח
כן, כך הכל התחיל
לפני 77 שנה. קבוצת פלמ"חניקים נשלחה למקום המרוחק והמבודד ביותר שהמוסדות
מצאו על המפה. היה זה בשנת ב-1945 כשחוקוק הייתה עדיין היאחזות, וחברי הקבוצה
הועסקו בבניית החומה. עד ל-1947 הגיעו עוד 2 הכשרות
פלמ"ח נוספות, מבית
השיטה ומנען-גנוסר. הן
תגברו את המקום,עסקו בעיקר
בסיקול אדמות מאבנים ומסלעים, וניסו
ליצור התחלות של יישוב, ללאבסיס קרקעי ומשקי
של ממש.אכן, הפלמ"ח הוא מאבני היסוד של חוקוק כפי שניתן לראות גם מהסמל התלוי כאן
מעל המגדל. ותיקי חוקוק אגב, לא סלחו ולא סולחים לבן-גוריון עד עצם היום הזה על
שפירק את הפלמ"ח!
ואחרי
הפלמ"חניקים הגיעו אנשי הכשרת דפנה, שאנשיה, רובם ניצולי שואה, הגיעו ארצה בעיצומה של מלחמת העצמאות, לאחריה חברת הנוער הראשונה, "סלע" שמה, ילידי צפון אפריקה שעלו ארצה עם העליה הגדולה של ראשית
המדינה ואח"כ הכשרת
הנוער העובד "קמה". ועם העשור השני נוספים לחברה המקומית גוונים חדשים: ארגנטינאים, צפון
אפריקאים, בלגים בני הארץ ועוד. גרעינים המשיכו להגיע לחוקוק עד לתחילת שנות
ה-80 ותרמו לבנייתה ולפיתוחה. אמנם לא
כולם נשארו בחוקוק אך כל קבוצה הביאה את הייחוד שלה לקיבוץ וטבעה את חותמה על
החברה. בנוסף הגיעו בודדים, ובעיקר בודדות, שבאו כבנות זוג של חברים.
והנה שיר שחיברה
דינקה היא דינה נצר לגרעיני הארגנטינאים שהגיעו בסוף שנות ה-50. הם הביאו עימם את
ניחוח העיר הגדולה, השתלבו בתפקידי ניהול, חקלאות וחינוך, וכמובן לימדו את
הישראלים אסאדו מהו.
שיר
הארגנטינאים
חג ה-25
חוקוק חגגה תמיד
בסוכות את חג המשק. אך נראה שחג ה-25 היה מיוחד במינו. תחילה צריך לציין שבשנת
1970 ניטש ויכוח על התאריך שבו ראוי לחוג את החג האם מ-1945 או שמא 1946: היא השנה
שבה האחזות הפלמ"ח הפכה לישוב-קבע. הוויכוח מהדהד עד היום וכל חוקוקניק שמכבד
עצמו מתקשה לומר בביטחון בת כמה היא חוקוק. אז דעו לכם שהתקיימה אסיפה והוחלט בה
שמתחילים את הספירה מ-1945, כך שחוקוק היא כאמור, בת 77. אגב, אם בספירות עסקינן
הרי לכם אנקדוטה מעניינת: את חג ה-60 חגגנו לפי הגירסה האחת ואת חג ה-70 לפי הגרסה
השניה, כך שחוקוק הוא המקום היחידי בעולם שבין חג ה-60 לחג ה-70 עברו 8 שנים.
נחזור לחג ה-25
שהתקיים שנתיים אחרי המועד ב- 1972, באמפי
שהקימו ילדי ביה"ס עם המחנך ציב'לה על המדרון שמתחת לבית הנוכחי של משפחת
שוורצמן.
החג נחוג ברוב
פאר והדר והיה לאבן-דרך בחיי התרבות של חוקוק. השירים שחיברה
דינה נצר והלחין חיים ברקני עודם מושרים בהזדמנויות מתאימות ומרנינים את לב כולם..
שירי
חוקוק של דינק'ה
בית הספר היסודי
ביה"ס היה
במשך שנים רבות לב לבו של הישוב. וכך כתבה תמר: "ילדינו הגדולים מגיעים לגיל
ביה"ס, והשיקולים ביחס לנושא זה כבדים ביותר. האם בכוחנו להקים ולשאת בי"ס במקום? מבחינה כלכלית, מבחינת כוח האדם, ומבחינת מספר הילדים? ואנו נלהבים ומחליטים לעמוד במשימה. מורים ומטפלות? נשלח חברים ללימודים. מבנים? נתאים מבנים קיימים ולאט לאט נבנה חדשים. ילדים? אם הכיתות שלנו קטנות, נקבל אלינו ילדים מהחוץ, "נאמץ" אותם במשפחות, נטפל בהם, והם
יגדלו להיות חברי משק לתפארת. ב-1955
נפתחת כיתה ראשונה לביה"ס.
אולם ב- 1987 סגר
משרד החינוך את בתי הספר המקומיים הקטנים ונאלצנו גם אנו לסגור את בית הספר
בחוקוק. הוקם בית ספר אזורי משותף "נופי ארבל" לילדי חוקוק, גנוסר ותוך זמן קצר
הצטרפו גם ילדי ליבנים. במשך השנים הצטרפו אליו ילדים
נוספים מישובים בסביבה. צריך לציין שחלק גדול מאוד מהצוות החינוכי היה מורכב
ממורים מחוקוק.
האתגר העיקרי לאחר
סגירת בית הספר היסודי היה לשמר את הפעילות של "חיים שכאלה
לחוקוק", שבמהלכה הילדים עסקו במשך שבוע
ימים בחקר חוקוק מזוויות שונות. על הפעילות במתכונתה החדשה ניצחה ברטה קליינברגר שגם הובילה את כל הפעילות
החברתית המפוארת ב"נופי ארבל" שנודעה בשם "חופשישי". במהלך
"חיים שכאלה לחוקוק" חיברו הילדים שירים, טמירה הלחינה אותם, והם הפכו,
לנכס צאן ברזל של ילדי חוקוק. נגלה לכם שרבים מהנמצאים כאן הגיעו לערב כדי לשיר את
השירים הללו לצלילי נגינתה של טמירה.
נזמין את ילדי גן
חצב לשיר את "הקיבוץ שלי".
שירים
של ילדי בית הספר
חתונות
החתונות התקיימו
ברובן בדשא הגדול, וחיים שחם (חיימקה) ניהל את הטקס החקוקי שהתקיים לאחר הטקס
הדתי, בחלק האמנותי של הערב.
וזוהי מגילת
הנישואין שחיימקה נהג לקרוא. את המגילה כתב אבשלום מובחר.
"לכבוד
כל באי השמחה. בברכת חתן וכלה. תהא החדוה שורה בתוכנו, תהא השמחה שלמה בליבנו.
הנה שוב יישמע על
הרי נפתלי ובחוצות חוקוק, "קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה".
קבל עם ועדה וכל
בית חוקוק, אנו מעידים חתן וכלה זה בזו, על כל המשתמע מבריתם זו.
ועל זאת אנו
מאשרים ומקדשים, מברכים ומאחלים, אהבה ואחווה, הבנה וידידות, שלום ורעות נועם
ואומן.
ברוכים כולכם,
מברכים חתן וכלה".
ואחרי הברכה
החגיגית נמסר למשמרת גביע הנישואין. ואז הגיע החלק האמנותי שיר הגביע, ריקוד
השרל'ה המסורתי ולאחריו הצגה קטנה ובשנים המאוחרות יותר, סרטים שהסריט דני מולכו,
בן גרעין שהגיע לחוקוק בשנות ה-70.
הגביע
ריקוד שרה'לה
לימים הגיעה
לחוקוק נעמי דה מאיו, בת דודתו של דודו דלריה, מי שהייתה סולנית מקהלת צדיקוב
לילדים. נעמי חיברה שירים רבים לילדים, אותם שרו באירועים שונים.
אחת ממטפלות גן
חצב (לא הצלחנו להיזכר מי) נישאה, ונעמי חיברה שיר שהחליף את שיר הגביע. מאז בכל
החתונות, גם אם הילדים לא הכירו בני הזוג, שרו את השיר.
מזל
טוב
פסח
חג הפסח היה
אירוע חגיגי במיוחד. כל הישוב התכנס בחדר האוכל בו סודרו המקומות בניהולו הקפדני
של נוח ביסקר. קדם לחגיגה שבוע של בישול בלילות על פי ההוראות של אולגה זרד שהייתה
שף, לפני שנהוג היה להשתמש במושג זה. אחת מגולות הכותרת הייתה המקהלה. בתחילה
הוביל אותה משה אליאש וניצח עליה, אך
כשטמירה הגיעה לחוקוק האחריות עברה אליה. בכל שנה הוסיפה שיר חדש לרפרטואר. אגב,
ציפור קטנה לחשה לנו שישנה תכנית לקיים סדר פסח קיבוצי באחד מימי חול המועד של פסח
תשפ"ג.
שירי
המקהלה
תרבות
בתחילת שנות ה-80
אירגנה רחלה סקורה רכזת התרבות פעילות חוויתית במיוחד: שייט על ספינת הלידו
שהפליגה מטבריה ללב ים ושהושכרה רק עבור אנשי חוקוק. באותה תקופה להקת בנזין
התפרסמו עם השיר האל-מותי: יום שישי את יודעת. במהלך ההפלגה שתינו, השתוללנו,
השתגענו ורקדנו והכל לצלילי השיר שהתנגן עשרות פעמים. חזרנו הביתה והפזמון הפך
לחלק בלתי נפרד מהלקסיקון. כדי לחתום את הערב אנו מבקשים מכולם להצטרף ליהודה
פוליקר הצעיר וללהקת בנזין בשירה אדירה שתרעיד את חומות המצודה.
יום
שישי את יודעת
במהלך הערב
הזכרנו שוב ושוב את טמירה. אני רוצה להזמין את יאיר קופלמן שסביר מי היא טמירה
עבור ילדי חוקוק.
לטמירה-כתב וקרא
יאיר קופלמן
להיות ילד בקיבוץ
זה כנראה הדבר הכי טוב בעולם.
להיות מבוגר
בקיבוץ שהיית בו ילד, זה כבר מאתגר.
היום כמבוגר, אתה
מבין שקיום המפעל הזה מצריך מאיתנו להיות לילדים שלנו, של כולנו, דמויות
משמעותיות. אנשים שהמפגש איתם מעצב ומשפיע, אנשים שהילדים ירגישו איתם ביטחון
ויזהו אותם כחלק מהקולקטיב, מהקיבוץ. תא משפחתי נוסף וחשוב.
אני מסתכל על
הדור שלנו שחזר לקיבוץ, בני ה-30\40, הדור שמבקש כעת להמשיך את המהות, ויודע להגיד
שהחוויה שלנו את המקום הזה כנראה הייתה שונה, אבל בתוכה היו דמויות שעיצבו יותר
מאחרות את ה"חקוקיות" שלנו, החיבור והזיקה ותחושת היחד.
אצלנו היו אלו
ימי שנות ה-90, ובזמן שאנחנו התגלשנו במגלשה בלונה גל ואכלנו שניצל קר בפיתה על
חשבון הקיבוץ, ההורים שלנו בילו באסיפות בניסיון להבין מה עושים עם המקום הזה,
ואיך דואגים שהאחרון לא יכבה את האור.
ימים בהם לא
ידענו ולא עניין אותנו מי חבר ומי תושב, כי כל מי שהיה כאן ביקש להשתלב במארג,
לתרום ולהיות חלק מהקיים.
קשה לדמיין את
התרבות החקוקית בלי טמירה. איך אני יודע את זה? כי אני היום חבר קיבוץ מבוגר המנסה
לארגן פקקטה מקהלה לראש השנה. נגני פסנתר אין בנמצא, יש גיטרה, יש כמה ותיקי מקהלה
לדורותיה וכמה שהיו ילדים אז, וגם כמה חברים וחברות חדשים שלא היה להם נעים לסרב
לי.
אבל יש עוד דבר
שחסר, וזה התחושה שיש מישהו שיוביל את הסיפור הזה.
אבל אותו מישהו
לא מוביל רק את המקהלה, הוא מוביל את היחד החקוקי.
ובשבילנו זו
הייתה טמירה.
סדר הפסח בקיבוץ
כילד היה כנראה החוויה הכי עוצמתית ויפה בעולם.
למעשה, רובנו לא
ידענו עד גיל מאוחר שיש הגדה אחרת, ולמה לא שרים את "מי שרעב" (שהיינו
בטוחים שאת כתבת על חוקוק) במשפחות אחרות. המקהלה על הבמה הייתה יותר מרשימה
מההופעה של קווין באיצטדיון וומבלי.
למי שהיה אחראי
על הערב, זה בטח היה סיוט ארגוני. כילד, מדובר ככל הנראה בחוויות המעצבות ביותר,
אלו שחיזקו את הביטחון לילדה הביישנית ששרה לבד מול מה שנראה אז ככינוס של כל
תושבי החלק הצפוני של כדור הארץ.
בגן חצב היינו
הולכים לשיעורי ריתמיקה, הלא הם שיעורי טמיריקה, ופיתחנו חוש קצב וידע מוזיקלי.
בשיעורי המוזיקה
בנופי ארבל, הרגשנו תמיד קצת יותר מיוחדים מהילדים האחרים כי ידענו כבר מה זה שיר
לכת.
כשגדלנו ,הבנו
שאנחנו מכירים הרבה יותר שירים מאנשים אחרים, וגם את הסיפור מאחוריהם. אה, וגם
התאכזבנו כשגילינו שלא באמת היו לך עיניים בגב, פשוט ראית אותנו מההשתקפות על
הפסנתר.
היום, אני יודע
להגיד שהזמן שלנו איתך היווה ככל הנראה את כרטיס הכניסה שלנו לישראליות שהרבה
אנשים מתגעגעים אליה.
מאשימים אותי לא
פעם שאני נוסטלגי, מתרפק על העבר ועושה לו אידאליזציה, וזה כנראה נכון. אבל כל בני
הדור שלי שבאו לכאן הערב כששמעו שאת מגיעה נמצאים כאן לא רק בגלל העבר, אלא בשביל
העתיד.
האפשרות להיזכר
ברגעים בהם הסתכלת על העולם בעיניים של ילד. דבר שאני רואה אצל הבת שלי היום, ולא
נותר לי אלא לאחל לה שתפגוש בחייה אנשים כמוך.
תודה ונתראה בסדר
פסח 2023 בחדר אוכל
ולסיום: חלק
מהאנשים שנזכרו בערב זה אינם עוד עמנו: דנה נצר, משה אליאש, ברטה קליינברגר, חיים
שחם, אולגה זרד, נוח ביסקר, רחלה סקורה, דודו דלריה וחיים גלפז - אנו מוקירים את
תרומתם לתרבות ולחברה בחוקוק, כמו גם את תרומתם של כל מי שהיה חבר בחוקוק ולא נמצא
אתנו עוד. כולם, כל אחד בדרכו, הוסיפו נדבך ליצירה המופלאה הנקראת
"חוקוק".
ועוד מילה
לסיום-רבים רבים סייעו לקיומו של ערב זה. לא נזכיר שמות כדי שחלילה לא נשמיט מישהו
בשגגה. כולם התגייסו ברצון ובשמחה והזכירו לנו שוב מהי הרוח החקוקית האמיתית
שכולנו מתגאים בה. כמה טוב שבגיל 77 הרוח הזאת כה חזקה.
תודה לכולם!
נמשיך בשירה
בציבור של שירי יום טהרלב ונבקש שבסוף הערב תסייעו בסידור הכיסאות.
חג שמח לכולם,
ולהתראות בחג ה-78.